לכבות ומהר את "מדורת השבט"

הגיעה העת לחדול מהעיסוק בשאלה האם אנו עומדים בפני אנתפאצ'ה חדשה, ולהוציא את הראש החוצה, הרבה מעבר לגדר ההפרדה שהצבנו בינינו ובין הרשות הפלסטינית, הרבה מעבר למנהרות ולגדרות שביננו ובין ממשלת החמאס בעזה. בימים האחרונים, בני הדור הצעיר הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה עולים שלב,

הם כבר לא קוראים רק לסיום הכיבוש הישראלי וסיום הפילוג הפנימי , הם כבר קוראים לשליטים הפלסטינים "גנבים" ולאבו-מאזן להתפטר. 

רצועת עזה החשוכה שעות ארוכות במהלך היום, מתקשה לאפשר לימודים סדירים, מוצפת עוני, אבטלה ולאחרונה גם מים, הולכת ומהדקת את עניבת החנק סביב בני הדור הצעיר, פלח האוכלוסייה היחיד שיתקומם נגד השלטון. הצעירים עומדים היום בפני שלוש אפשרויות:
האפשרות האחת - הגירה, האפשרות השנייה - הצטרפות לארגוני הטרור הסלפים הג'האדיסטים ושיבה למאבק המזוין והאפשרות השלישית - התקוממות נגד השלטון. האפשרות הראשונה של הגירה  נתונה בידי בעלי האמצעים בלבד, והקשיים שמערימות מדינות אירופה על קליטת הפליטים הופכת את ההגירה לחלום רחוק או בעיקר לחלום "רטוב" (רוב המהגרים טובעים בים).
האפשרות השנייה – הצטרפות לארגוני הטרור ו"הבטחת הכנסה חודשית".
האפשרות השלישית - התקוממות נגד השלטון. אפשרות זו משלימה במידה רבה את האפשרות השנייה, משום שמי שיצטרף לארגונים הסלפים הג'האדיסטים קורא בעצם תיגר על ממשלת החמאס ומדיניות ההודנות שלה, שאינה מקדמת שום הישגים מדיניים, כלכליים או לאומיים.
ד"ר רונית מרזןממשלת החמאס שעלתה לשלטון בשנת 2006 ונתפסה כחלופה מבטיחה לרשות הפלסטינית המושחתת והמסואבת, הופכת יותר ויותר דומה לקודמתה. בהפגנה שהתקיימה ברפיח בשבוע שעבר יצאו עשרות צעירים לרחובות וקראו בקול "גנבים" לאלה שכבר מזמן לא נושאים באחריות ציבורית כלפי האזרחים בעזה. התוצאה – התקוממות של יחידים, שתלך ותתרחב  לירי רקטי של ארגונים ג'האדיסטיים סוררים עד לאובדן שליטה של ממשלת החמאס.
ההפגנה ברפיח מתחברת באופן ישיר להפגנה אלימה בבית לחם, במהלכה יצאו עשרות צעירים פלסטינים בקריאה להתפטרות אבו-מאזן. גם בגדה המערבית, בדומה לרצועת עזה, מתקיימת מציאות בלתי אפשרית. הרשות הפלסטינית ואבו-מאזן בראשה נתפסים יותר ויותר כ"מריונטות על חוטים", כגוף שמשתף פעולה עם ישראל מבלי שיקבל כל תמורה מדינית, כלכלית או לאומית. עשור אבוד של קיפאון מדיני, עשור אבוד של תלות כלכלית מוחלטת בישראל ובמדינות המערב, עשור אבוד של בוגרי אוניברסיטאות מובטלים, עשור אבוד של ילדים שבמקום לשבת על ספסל הלימוד הם יוצאים ליידות אבנים ויושבים על ספסל הנאשמים בתאי המעצר. התוצאה – התקוממות של יחידים, שאליה יצטרפו בסופו של יום "המילציות החמושות" גם מתוך תנועת ה'פתח' עצמה ואלה ימוטטו את הרשות הפלסטינית.  
הנהגת החמאס והנהגת הרשות הפלסטינית מבינות שהן הולכות ומאבדות שליטה על השטח, אבל אנחנו מסרבים להאמין להן. אנחנו חוזרים על אותה טעות שעשינו עם יאסר ערפאת, כשסירבנו להאמין לו, כשאמר "אני מאבד שליטה על השטח". סירובנו לצייד אותן בהישגים מדיניים מחליש אותן בעיני בוחריהן. בצר להן, נאחזות שתי ההנהגות הפלסטיניות  ב"מסגד אלאקצא" כבקרנות מזבח, המקום היחיד שאולי יוכל לחלץ אותן מחוסר הרלבנטיות שלהן, ומאובדן הגמונותן. המקום היחיד שיוציא את המנהיגים הערבים והאסלאמיים מאדישותם ויאלצם להפעיל לחץ על ישראל לחידוש התהליך המדיני. המקום היחיד שמבהיל את ההנהגה הישראלית ומאלץ אותה לרוץ למלך עבדאללה בירדן, למלך סלימאן בסעודיה ולאמיר תמים בקטר, המקום היחיד שיוצק שמן דתי על  מדורת השבט של "המדינה האסלאמית", וכפי שאמר אבן ח'לדון דת וקנאות שבטית בכוחן להצמיח אימפריות אך גם לכלותן.
לצד האיומים הנשקפים מ"החצר האחורית" של הגדה המערבית ורצועת עזה, מתדפקים איומים ישנים-חדשים בגבול הצפוני: המדינה האסלאמית, חזבאללה, רוסיה ואיראן שהופכת בהדרגה  לקרובה יותר מאי פעם (היא כבר לא צריכה גרעין כשהיא כל כך קרובה לקליפה - לישראל).
עידן חדש נפתח במזרח התיכון, עידן של חילופי אוכלוסייה, אך לא במובן הטוב של המילה.
מוסלמים ונוצרים צעירים נסים על נפשם מהמזרח התיכון לאירופה כדי להתחיל חיים חדשים וטובים יותר, והתפילה לאללה מתחלפת בתחינה לאנגלה מרקל, ולמנהיגי אירופה האחרים. מנגד, חבורות של מוסלמים ונוצרים שהתאסלמו, עושים "הג'רה" (עלייה כמו שאומרים אצלנו) מאירופה אל המזרח התיכון, אל המדינה האסלאמית החדשה. הם כבר לא מתחננים לחברה באירופה שתחבק אותם לתוכה, אלא הם מתפללים חזק לאללה שיצליח את דרכה של המדינה האסלאמית, ושסוף סוף יוכלו להרגיש בבית.
אז מה נשאר לנו במזרח התיכון? אוכלוסיות חלשות, שאין בכוחן להגר, מילציות של מוסלמים מטורפים שחרטו על דגלם להרוג את כל הכופרים, מלכים ונסיכים הנעים בהססנות בין מזרח למערב, בין איראן לתורכיה, בין ארה"ב לרוסיה, כדי להבטיח את המשך שלטונם, שליטים אוטוריטריים שלא למדו דבר מהתקוממות בני הדור הצעיר ב"אביב הערבי", פלסטינים מיואשים שכבר מזמן איבדו את התקווה למדינה פלסטינית עצמאית ורוסים ואיראנים שמסרבים לחשוב אפילו שהם הולכים לאבד את אחיזתם באיזור. מול כל הכאוס הזה עומדת מדינה דמוקרטית אחת שצריכה להבטיח את המשך קיומה - ישראל. אז איך עושים זאת?
נראה לי, שצריך להתחיל ב"קרובים" הפלסטינים, בשיתוף מנהיגי המדינות האסלאמיות הסוניות: סעודיה, מרוקו, קטר, ירדן, מצרים. הצלחת המדינות האסלאמיות המתונות לקדם הסדר מדיני בין ישראל והפלסטינים עשויה להוסיף להן נקודות זכות מול קהל בוחריהן מבית, לחזק את יציבות משטריהן ולהחליש את האופוזיציה נגדן. הסלמה בסכסוך הישראלי-הפלסטיני והמשך התבערה במרחב "אלחרם אלשריף" עלולה לחשוף את חולשתן ולהגביר את אטרקטיביות "המדינה האסלאמית הסונית" (דאעש בשיתוף תורכיה) או לחלופין את "המדינה האסלאמית השיעית" (איראן). שתי החלופות רעות.