האם התורכים מאמינים עדיין ש"האסלאם הוא הפיתרון"?

ד"ר רונית מרזןעלייתה של מפלגת "הצדק והפיתוח" לשלטון בנובמבר 2002 הייתה תוצאה של בריתות שכרתה עם קבוצות מיעוטים ומקופחים על בסיס אינטרסים חברתיים, כלכליים ותרבותיים משותפים, והפיחות בהגמונותה עלול להתרחש כתוצאה מהפרת בריתות אלה.

תוצאות הבחירות לפרלמנט ביוני 2015 עשויות לסמן תחילתו של שינוי בדפוסי ההצבעה של האזרחים התורכים,

ולהצביע על ירידת כוחה של המפלגה האסלאמית וכניסת שחקן חדש לפרלמנט התורכי – המפלגה הכורדית. בראש המפלגה הכורדית עומד סלהאטין דמירטאש, צעיר בעל נתונים מבטיחים מבחינה אידיאולוגית, מעמדית, חברתית וכלכלית, ואלה עשויים לאפשר לו להפוך למנהיג פופולארי בקרב צעיריה של תורכיה. הוא בן 42, עורך דין במקצועו ומתמחה בענייני זכויות אדם, בן למשפחה מרובת ילדים ואחד מאחיו היה חבר בארגון המחתרת הכורדי.
המשבר הכלכלי בתורכיה לצד אכזבת המיעוטים, הנשים, הפועלים, הצעירים והמשכילים הליברלים מהשיח האסלאמי הסוני שאינו מביא מזור לחולייה של החברה התורכית וכלכלתה אמרו את דברם בבחירות לפרלמנט ביוני 2015.
שלוש טעויות מרכזיות הביאו לפיחות במעמדה ההגמוני של מפלגת "הצדק והפיתוח" בפרלמנט התורכי ולעלייה בכוחן של מפלגות האופוזיציה:
הדגשת אופייה האסלאמי הסוני של "תורכיה החדשה" על חשבון אופייה האזרחי הפלורליסטי .
למעלה מ-40% מאוכלוסיית תורכיה, המונה כ-76 מיליון אזרחים, משתייכים לקבוצות אתניות שונות (כורדים כ-20 מיליון, אלווים כ-11 מיליון, ערבים, יוונים, אלבנים, ארמנים וגאורגים) שאינן זוכות לשוויון זכויות אזרחי.
התעלמות ההנהגה התורכית מדרישות המיעוטים ליתר שוויון, הרטוריקה המשפילה של בעלי תפקידים ("אפשר לפתור את הסוגיה הכורדית ללא שימוש בכוח אם גברים טורקים יקחו להם כמה נשים כורדיות"), הגברת המאמצים לטשטוש ייחודם האתני-התרבותי והגברת הלחץ להכפפתם לשיח האסלאמי הסוני ההגמוני מגבירה את הנעתם להשתתפות פוליטית וחיפוש אחר הנהגה אחרת.
הערכתו של הסוציולוג התורכי אסמאעיל בשיקשי כי "המאה ה-21 תהיה המאה של הכורדים", עשויה להיות הערכה נכונה לנוכח ההצלחות שרושם לעצמו המיעוט הכורדי בעראק, בסוריה ועכשיו בתורכיה.
הדימיון בין הצלחת המפלגה הכורדית לעבור את אחוז החסימה הגבוה (10%) ולהיכנס לפרלמנט התורכי, ובין הצלחת "הרשימה המשותפת" הערבית-היהודית לעבור את אחוז החסימה ולזכות ב- 13 מושבים בבחירות לכנסת בשנת 2015 מלמד במידה רבה על כך
שהמאה הבאה אכן תהא שונה מקודמותיה, וקבוצות המיעוטים האתניים זוקפות ראש ונוטלות אחריות לגורלן.

פגיעה בחירויות האזרחיות- תורכיה נמצאת במקום ה- 149 מתוך 180 מדינות בסולם חופש הביטוי של הארגון "עיתונאים ללא גבולות", ובמקום ה-120 מתוך 136 מדינות בנושא השוויון המגדרי.
הממשלה התורכית מרבה להטיל צנזורה ופיקוח על גופי התקשורת הממלכתיים והפרטיים ועל הרשתות החברתיות שבשימוש הצעירים והמשכילים, ומאפשרת מעצרים לפרקי זמן ארוכים ללא גזרי דין.
הממשלה פוגעת בזכויות הנשים ומפלה אותן בשוק העבודה ובענייני ירושה, אינה פועלת באופן נחרץ נגד תופעות הפוליגמיה ורצח נשים, ובכיריה מאמצים רטוריקה סטריוטיפית מבזה. הפלות מוצגות כבגידה, עקרון השוויון בין המינים מוצג כמנוגד לטבע ותפקידן של הנשים מצומצם לאימהות ותו לא. רטוריקה זו אינה אופיינית רק לתוככי הבית התורכי והיא פולשת גם לחצר הדיפלומטית החיצונית כאשר ראש עירית אנקרה כינה את דוברת משרד החוץ האמריקאי "בלונדינית מטומטמת".
נראה כי, ההנהגה התורכית בדומה להנהגות הערביות במזרח התיכון, מסרבת להבין את מה שנאמק כמאל, עות'מאני צעיר הבין כבר בשנת 1867 :"הפיגור ממנו סובלת החברה התורכית בהשוואה למערב נובע מהצורה בה אנו נוהגים בנשותינו. אם אנו מונעים מעצמנו את כישרונותיה ושירותיה של מחצית מהאוכלוסייה, כיצד אנו יכולים לקוות להדביק את העולם המערבי? החברה שלנו היא כמו גוף אנושי הסובל משיתוק בצידו האחד".
לצד הפגיעה בנשים התורכיות, ניכרת פגיעה גם במעמד הפועלים. תורכיה מדורגת שלישית מתוך 34 חברותOECD בסולם אי שוויון בהכנסות, 23% מהאוכלוסיה בגיל עבודה הם בעלי השכלה יסודית, ו-30% מהצעירים לא זוכים להשכלה או הכשרה מקצועית שתאפשר להם להשתלב בשוק העבודה. הדיון בנושאי השכר ותנאי העבודה של הפועלים זכה למשנה חשיבות בשיח המפלגות שהשתתפו בבחירות לפרלמנט על רקע ההפגנות סביב האיסור לחוג את ה-1 במאי בכיכר תקסים, והההפגנות בעקבות אסון המכרה בסומה והלחץ הכלכלי והחברתי שיוצרים מיליון וחצי פליטים מסוריה ועיראק.
תחושת הלימנאליות (השוליות) והקיפוח של הקבוצות הנ"ל עשוייה להעלות את שיעור המצביעים למפלגות המקדמות שיח ליברלי.

פגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות - הסיאוב השלטוני שבא לידי ביטוי בפרשיות שחיתות של בכירים בממשלה התורכית, בניית ארמון נשיאות מפואר בימים של משבר כלכלי, פגיעה בעצמאות בתי המשפט, צמצום כוחו של הצבא כמגן הדמוקרטיה, כל אלה יחד, עשויים להביא את העם התורכי להבנה כי "האסלאם כבר מזמן לא הפיתרון", ועליהם לומר לארדואן וחבריו "מושחתים נמאסתם", לכו הביתה.


 

ד"ר רונית מרזן