רונית מרזן, ד"ר להיסטוריה של המזה"ת וחוקרת בקתדרת חייקין

שני מפגשים קיים יחיא סנוואר בשבוע שעבר (9–10 במאי 2018). האחד עם צעירי עזה והשני עם עיתונאים זרים. ניתוח הדברים שאמר לצעירים ולעיתונאים הזרים מלמד על כך שסנוואר מבין היטב שבעידן האזורי והעולמי שנוצר, לא גדודי עז אלדין אלקסאם יכריעו בשאלת הלגיטימציה הפוליטית שלו ושל חמאס כישות שלטונית, אלא דווקא הצעירים וכלי התקשורת. הצעירים האוחזים בקלע, בצמיגים הבוערים, בבקבוקי התבערה ובעפיפוני האש מצד אחד, והעיתונאים האוחזים בעדשת המצלמה מצד שני, עשויים לסייע לו להשיב את הבעיה הפלסטינית ואת תנועת החמאס למרכז השיח האזורי והבינלאומי. במפגשים האלה, התייחס סנוואר לשש סוגיות מרכזיות.

 

רונית מרזן, ד"ר להיסטוריה של המזה"ת וחוקרת בקתדרת חייקין

תנועת הג'האד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ) ו"אלמג'מע אלאסלאמי" שלימים הפך לתנועת החמאס צמחו מתוך תנועת "האחים המוסלמים" על רקע התחייה הדתית שפקדה את המזרח התיכון בסוף שנות ה-70. תנועת הגא"פ שנוסדה על ידי ד"ר פתחי שקאקי, סטודנט פלסטיני שלמד במצרים פעלה כבר מראשית דרכה לשחרור פלסטין והקמת מדינה אסלאמית באמצעות מאבק מזוין. היא הייתה ממחוללות האנתפאדה הראשונה אך נדחקה לשולי הזירה הפוליטית לאחר החתימה על הסכמי אוסלו. במשך למעלה משני עשורים היא הייתה תנועה צבאית סוררת שלא סרה למרותן של ההנהגות הפוליטיות הרשמיות של העם הפלסטיני ודאגה לטרפד כל הודנה שנחתמה שלא בהסכמתה. היא לא פיתחה לעצמה תשתית אזרחית ולא נטלה חלק במערכת הפוליטית המוניציפלית (בחירות למועצות המקומיות ולעיריות) או הארצית (בחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות) ולכן נותרה שולית בקבלת ההחלטות הלאומיות של העם הפלסטיני.

מה הקשר בין קיומה של ישראל בבוקר זה לבין המפעל הציוני?

יש להניח כי אם נציג שאלה זו לאזרחי ישראל יהיו כאלה שלא יוכלו להסביר מהי ציונות, מדוע היא מגינה על ישראל כמדינה יהודית ומדוע יש לה תפקיד באתגר הישראלי.

לעומתם יהיו כאלה שיאמרו כי הציונות מילאה את תפקידה ההיסטורי עם הקמת המדינה וכיום איננה רלוונטית ועל כן מיותרת.

מאמר זה בא לטעון שאלמלא הייתה ישראל מדינה ציונית היא לא הייתה שורדת במזה"ת אלא לזמן מועט בלבד. ננסה להוכיח זאת תוך התייחסות לדוגמאות מהמציאות הישראלית – של חוקים, תכנון ועשייה בשטח, שהציבור אינו מודע לקשר שלהם למפעל הציוני.

ד"ר בני בן ארי

קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה והמרכז למחקרי מדיניות ואסטרטגיה ימית ארחו את Ambassador At-Large Bilahari Kausikan, מנכ"ל משרד החוץ הסינגפורי לשעבר. במפגש השתתפו מעל עשרים מוזמנים בהם מרצים בכירים מאוניברסיטת חיפה, קצינים בכירים בדימוס מחיל הים, מספר סטודנטים ומוזמנים אחרים.

האורח נתן סקירה פוליטית ומדינית בנושא הסיכסוך על הריבונות בים סין הדרומי בין סין ומדינות האזור, סקר את המצב הפוליטי הכללי בסין ובמזרח אסיה ואת במצב בחצי האי הקוריאני. בהמשך להרצאתו של האורח התקיים סבב שאלות, הערות מצד המשתתפים ודיון בנושאים.

למאמר המלא

ד"ר בני בן ארי

כמעט שנה עברה מאז פסיקת בית הדין הבין-לאומי בהאג בנושא הסכסוך בים סין הדרומי, ובו נדחו כל התביעות הסיניות, ועולם המזרח כמנהגו נוהג... מיד עם פרסום ההחלטה (שלפי פרשנים רבים היתה צפויה), ובנוסף לדחייה המוחלטת של התהליך והפסיקה, ציינו הסינים בתגובה הראשונית שלהם שבית הדין לא לקח בחשבון את תרבות המזרח (מה עוד שבין חמשת השופטים לא היה אף משפטן מהמזרח הרחוק), התעלם מ"אמיתות בסיסיות" ו"רמס" חוקים בין-לאומיים. אבל במקביל נשיא סין הדגיש שסין מחויבת לפתור את המחלוקת.

מאמר זה, מטרתו לבדוק ולהראות את הקשר והתלות, בתהליך קבלת ההחלטות ובהתנהגות במשבר דיפלומטי/צבאי, בהשפעת תרבויות סין ודרום-מזרח אסיה, ולציין את העובדות שלמרות פסק הדין ולחצים פוליטיים לא שינתה סין את עמדתה, קבעה עובדות בשטח ומוצאת פתרונות למשבר בשיטותיה העתיקות המבוססות על תורת קונפוציוס, סבלנות בודהיסטית ואפילו עקרונות המלחמה של סון צ'ו. אבל כמעט ואין ספק, שחלק ניכר מכוונות ופעילויות סין באזור, בעיקר הסתמכות על "זכויות היסטוריות", קשורות לבעיות ומדיניות פנים והצורך לחזק את מעמד המפלגה בקרב האוכלוסייה. מאמר זה אינו עוסק באחת מהסיבות העיקריות לדרישות סין לריבונות על איים ושרטונות שהפכו לבסיסים צבאיים, נושא אסטרטגיית A2/DA – Anti-Accses/Dinail Area . נושא שאליו תהיה התייחסות במאמר נפרד.

למאמר המלא