מה הקשר בין קיומה של ישראל בבוקר זה לבין המפעל הציוני?

יש להניח כי אם נציג שאלה זו לאזרחי ישראל יהיו כאלה שלא יוכלו להסביר מהי ציונות, מדוע היא מגינה על ישראל כמדינה יהודית ומדוע יש לה תפקיד באתגר הישראלי. לעומתם יהיו כאלה שיאמרו כי הציונות מילאה את תפקידה ההיסטורי עם הקמת המדינה וכיום איננה רלוונטית ועל כן מיותרת.

מאמר זה בא לטעון שאלמלא הייתה ישראל מדינה ציונית היא לא הייתה שורדת במזה"ת אלא לזמן מועט בלבד. ננסה להוכיח זאת תוך התייחסות לדוגמאות מהמציאות הישראלית – של חוקים, תכנון ועשייה בשטח, שהציבור אינו מודע לקשר שלהם למפעל הציוני.

 

מהו המפעל הציוני?

מראשית דרכה בסוף המאה ה-19 חרתה התנועה הציונית על דיגלה הקמה וביסוס של בית לאומי יהודי ושל כוח מגן שיבטיח קיומו של בית זה. זאת, במקביל לשיבת ציון, קיבוץ גלויות והחייאת השפה העברית ותרבותה. הרצל הדגיש גם את השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. הציונות המעשית שמה דגש על ביסוס הטריטוריה היהודית והגדלת מספר היהודים בטריטוריה זו. זהו תמצית המפעל הציוני בארץ ישראל. על פניו נראה כי שתי המטרות האלה הושגו.

האמנם? נדון בכך בהמשך.

ובטרם נדון בנושא זה ננסה לברר האם ישראל היא מדינה ככל מדינות העולם ובמיוחד האם היא דומה למדינות העולם המערבי שאנו רואים עצמנו חלק ממנו (ומובן מאליו מדוע אין לנו ענין להשתוות למדינות העולם המתפתח).

טענתי היא שאין עוד מדינה בעולם המערבי שמצבה הגאופוליטי דומה למצבה הגאופוליטי של מדינת ישראל ומשום כך אי אפשר לגזור גזירה שווה בין מדינות המערב האחרות לבין מדינת ישראל.

 

מדוע מצבה של מדינת ישראל חריג בהשוואה לקהיליה המערבית הבינלאומית?

בעולם המערבי שאליו ישראל רוצה להשתייך, לא קיימת מציאות של גבולות בלתי מוכרים ושל מלחמות החוזרות אחת לכמה שנים. אין עוד מדינה בה קיים מתח מתמיד בין קבוצת הרוב במדינה לקבוצת המיעוט הגדול שבקרבה שאיננו מכיר בקיומה או בזכותה להתקיים כמדינה יהודית. מיעוט זה מרגיש עצמו שייך לאוכלוסייה הגדולה מאד של תושבי המדינות השכנות הסוגרות על ישראל מכל עבר כשהקשרים ביניהם הם דתיים, לאומיים, לשוניים, היסטוריים ותחושת שייכות לעולם הערבי.

מציאות זו יוצרת לחץ כבד על גבולות המדינה ויש לה גם השלכות פסיכולוגיות ואחרות.

אין מדינה במערב עם מציאות כמו בישראל שבה כל שטח שאינו מיושב בפועל, יכול להיתפס על ידי אדם זר ללא קשר להוכחת הבעלות עליו. כאשר מיעוט גדול אינו מכבד את חוקי הבעלות על השטח אזי יש לשלטונות החוק בעיה באכיפת החוקים הללו. התוצאה היא תחושה של אין משילות, אין דין ואין דיין וחולשת השלטון באכיפת חוקי המדינה מאיימת על המדינה כולה.

מעטות הן המדינות במערב שמיקומן הגאוגרפי הוא צומת בינלאומי אשר עמד ועומד במרכזם של שיקולים גלובליים והיווה בעבר וגם בהווה יעד לחדירות בלתי חוקיות לתוך המדינה.

אין מדינה כישראל המעוניינת ויוזמת עלייה של אוכלוסיות (של יהודים) ולשם כך בונה ומתחזקת מרכזי קליטה, אולפנים ללימוד השפה ובעבר גם סיפקה דיור חינם. ישראל גם מחזיקה כוח אדם רב ברחבי העולם למען הסדרת העלייה לישראל. פעולות אלה אינן מותרות לביצוע על ידי מדינה דמוקרטית. מי שביצע ומבצע זאת הוא המפעל הציוני באמצעות כלים משלו דוגמת הסוכנות היהודית, קרן היסוד או קק"ל, בתיאום עם הממשלה.

תוצאה ייחודית של הפעילות הנ"ל היא שאוכלוסיית הרוב הישראלית היא ברובה חדשה יחסית בארץ בעוד אוכלוסיית המיעוט היא ברובה נטועה בארץ דורות רבים. אוכלוסיית המיעוט מתגוררת ברובה בפריפריה.

ישראל שייכת כלכלית ותרבותית לעולם המערבי, אך ממוקמת במרכזו של מרחב מתפתח.

אילו היתה ישראל ממוקמת במרכז אירופה, למשל, היא לא הייתה צריכה לחיות את היום יום שלה על פי מודלים הלקוחים מהחזון הציוני "המיושן."

טענתי היא שישראל איננה כשאר מדינות המערב, שכן המציאות של מיקומה הגאוגרפי עושה אותה שונה ומיוחדת ומשום כך כל מה שאפיין את המפעל הציוני בטרם הקמת המדינה תקף גם 70 שנה גם אחרי הקמתה.

להלן ננסה לתאר תהליכים המאיימים על מדינת ישראל של 2018 ואשר ניתן לטפל בהם רק בעזרת המפעל הציוני.

 

האתגר הטריטוריאלי-דמוגרפי

ישראל הינה אי במזרח התיכון ולכן רוב יהודי הוא תנאי הכרחי לשמירת הקיום והצביון היהודי, במרחב בו היא מחזיקה.

על גבולותיה של ישראל מתדפקים המוני שכנים ערבים עניים, המוני אפריקנים המגיעים מהארצות העניות שמדרום לסהרה וגם מאות אלפי עובדים זרים מרחבי העולם. קנה המידה של הפעילות הזו הוא כה גדול עד כדי איום על הרוב היהודי בישראל (בשנת 2018-לפחות כ-500,000 זרים מתגוררים בגבולות ישראל הרשמיים).

קיים חשש גדול שישראל תוצף בעוד עובדים זרים, בפליטי 1948 וצאצאיהם, במסתננים שאינם מכירים בגבולות הפוליטיים הרשמיים ובשוהים בלתי חוקיים שיהפכו לחוקיים בדרך זו או אחרת (איחודי משפחות, נישואים פיקטיביים ועוד).

מדוע קיים חשש זה? אנו יכולים ללמוד ממה שקורה בנושא זה באירופה או בארה"ב של 2018: מדינות דמוקרטיות אינן מצליחות לסגור גבולות גם כשיש להן נתוני פתיחה טובים יותר מאילו של ישראל.

ישראל עשתה מאמצים גדולים לעצור חדירה לתוך גבולותיה והצליחה בכך חלקית. אלמלא חוק הנישואין, גירוש שב"חים (אלה שנתפסים) והחזרה של מסתנני עבודה – היה מספרם של הזרים הללו מגיע כיום למיליוני בני אדם בתוך הטריטוריה המוגדרת כמדינה יהודית.

בעוד מדינת ישראל הרשמית מנהלת מלחמת הישרדות ישנם בתוך החברה היהודית כאלה המנהלים מאבק כנגד מדיניות זו מבלי שיבינו כי מה שמרשות מדינות כמו קנדה, ברזיל או גרמניה אינו אפשרי בישראל בדגש על גודלי טריטוריה או האוכלוסייה בכל מקום.

על ישראל לעצור תהליכים שעלולים לסכן את הרוב היהודי בארץ. ועל כן, לצערנו, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות קודם דמוקרטית ורק אחר כך יהודית אלא להפך.

 

אתגר שמירת איכות חיים למרות חוק השבות והדמוגרפיה

לישראל אורבת לא רק סכנה של איבוד הרוב היהודי אלא סכנה של צפיפות בלתי נסבלת העלולה להוביל אותה להיות מדינת עולם שלישי.

חלק גדול משטחה של ישראל הוא מדברי וחלק גדול יחסית תפוס על ידי הצבא. גורמים אלה מצמצמים מאד את השטח המיושב שמאז ומתמיד היה קטן יחסית. עלינו לדאוג לכך שבשטחים המיושבים תישמר איכות חיים מערבית.

ריבוי טבעי גבוה, בעיקר בקרב אוכלוסיות עניות, מסכן את ישראל כמדינה יהודית, קולטת עלייה וחיה באיכות חיים טובה.

מדוע זה ענין ציוני? כי במדינה דמוקרטית אין עוסקים בקבוצות אתניות אלא קיימת ציפייה שהמדיניות תהיה ממלכתית. אבל מי שאינו מטייח את המציאות יכול להבין מדוע אנו עושים בכל זאת את ההבחנה בין היהודים לאחרים.

העיסוק בנושא זה מביא אותנו בהכרח לחוק השבות.

למרות הצפיפות הגדלה, מחויבת מדינת ישראל היהודית והציונית להמשיך במתן העדפה לכל יהודי המתגורר בגולה ורוצה להיות אזרח ישראלי. אלמלא החוקים המעדיפים את כניסתם של יהודים (חוק השבות) היתה מדינת ישראל מתאכלסת בפליטי 48 ופליטי 67 וצאצאיהם הערביים ובמהגרים שברחו מהמדינות המתפתחות הסמוכות לגבולות ישראל העשירה. חשש זה נובע מהקלות בה ניתן להיכנס לישראל בתירוץ של פליטות או איחודי משפחות וראו לדוגמה את גרמניה, ארה"ב וצרפת.

 

פיזור אוכלוסייה

מדינות מעטות בלבד נוקטות במדיניות פיזור אוכלוסייה... בישראל אין זו שאלה של ברירה אלא חובה!

מדוע?

ללא פריפריה יהודית מאסיבית קיים חשש מתהליכי אירדנטה ערבית בגליל, בנגב הצפוני וייתכן גם בירושלים. הכוונה היא לתהליכי היפרדות מישראל – בהתחלה כאוטונומיה ובהמשך חבירה לאזורים ערביים גדולים יותר.

מדינה יהודית סביב תל אביב בלבד – לא תצליח להתקיים במזה"ת.

ב-2018 זהו הכיוון והוא מסוכן.

למדינה לא ציונית לא יהיו הכלים להצליח במדיניות פיזור אוכלוסייה. מדובר בכלים דוגמת נוהל ועדות הקבלה, השקעות סלקטיביות ביהודי הפריפריה וכן תכנון (מקביל לממסדי) לשם יישוב אוכלוסייה יהודית בצפון, בנגב ובמרחב ירושלים – שלושתם אזורים עם רוב ערבי על פני מרחב גדול יחסית.

להלן מקרה אופייני: באחד היישובים בצפון יצא מכרז על הרשמה ל-150 דירות חדשות. לא עברו ימים ספורים ומתברר שבאחד מהיישובים הערביים הגדולים ליד אותו יישוב יהודי, ניהל עורך דין חכם את ההרשמה של 150 ערבים המבקשים להתגורר שם. ראש המועצה האזורית (איש מפלגת שמאל ידוע) ביטל את המכרז. בעוד מאמר זה נכתב, התפרסמה ידיעה כי בכפר הורדים קרה אותו תהליך והמכרז גם שם בוטל (ידיעה מה-23.3.18).

על מנת לייצר תהליכים חיוביים מבחינת המפעל הציוני שעמדו לעיתים קרובות בניגוד למקובל במדינה דמוקרטית או להשקפת הממסד הרשמי, נבנו במהלך השנים משרדי תכנון לאומי מקבילים לאגפי התכנון הממסדיים. למשל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. החטיבה להתיישבות במשרד הביטחון ועוד.

כל הארץ מרושתת ביישובים שנולדו באמצעות תכנון וביצוע בדרך העוקפת: מפעל המצפים בגליל, מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ובגולן, "חוות הבודדים" או "דרך היין" בנגב הצפוני ועוד.

 

החקלאות-כאבן יסוד בביטחונה של ישראל

סלקו את החקלאות היהודית מהגבולות, מהיישובים הקרובים להתיישבות הלא יהודית בצפון, במרכז ובנגב הצפוני והמרחב היהודי יישאר רק סביב מטרופולין תל אביב (וכפי שאיימנו לעיל – לא לזמן רב).

ההגנה על ענף זה אינה יכולה להתממש ללא כלים חריגים מהמקובל במדינות אירופה. כישלון הטיפול הכולל בבדווים בדרום משמש דוגמה טובה למה שרמזתי על עתיד הפרישה הלא יהודית ללא משילות. דוגמה נוספת הוא הטרור כנגד החקלאות היהודית בכל מרחבי החיכוך של שתי האוכלוסיות.

חיכוך מסוג זה לא נמצא במדינות המערב האחרות.

 

צה"ל והמפעל הציוני

מה לצבא מודרני אדיר כוח ולציונות?

אופי ההגנה על גבולות ישראל שונה מהגנה על גבול בכל מקום אחר בעולם.

הצבא הישראלי חייב לדאוג לביטחון השוטף – הגנה על הגבולות נגד טרור ערבי המאיים על ישראל מרגע הקמתה ובמקביל גם להתכונן למלחמה הבאה.

עם זאת, צה"ל צריך לטפל גם בגלי בני אדם המנסים להסתנן לישראל (מהסיבות שפירטנו לעיל) – כך בגבולות מצרים, בגבול ירדן, ניסיונות חדירה מהצד הסורי וליד גדרות ההפרדה אל מול הפלסטינים. במדינות המערב מקובל שמשימות אילו מוטלות על משמר הגבול או המשטרה, כאן בגלל היקפי הבעיה, גם מלאכה זו מוטלת ברובה על צה"ל כאשר השאלות של מה קודם למה – דמוקרטית לפני יהודית או להפך, עומדות על הפרק.

לצה"ל ישנן עוד כמה משימות שלא נמצא בשום צבא אחר – צה"ל הקים את יחידות הנח"ל (נוער חלוצי לוחם) לשם הקמת יישובים לאורך הגבולות ואיושם, יש לו חיל חינוך העוסק בהוראת עברית לעולים חדשים, בהוראת קרוא וכתוב לאוכלוסיות מצוקה בתוך ישראל ובהדרכת חיילים בנושאי ידיעת הארץ וערכי הציונות. כל אלה משימות שלכאורה אינן בעיה של צבא לוחם ובהן צה"ל מוכיח כי, למרות המורכבות, גם הוא שותף למפעל הציוני.

 

סיכום

לאורכו של המאמר כולו הדגשנו או רמזנו על חלקו הרב והמרכזי של המפעל הציוני בהקמת המדינה וגם לאחר מכן לחיזוק ביטחונה וקיומה כמדינה יהודית.

הקיום הטריטוריאלי והביטחוני – הדגשנו את פיזור האוכלוסייה כמכשיר רב תכליתי קודם לתפיסת טריטוריה ואחר כך התפקיד של שמירה עליה. פיזור האוכלוסייה היהודית נמצא כמתאים ביותר לשם האחיזה בקרקע לתקופה ארוכה, בעיקר באזור בו לזכויות חוקיות ובעלות, אין כל משמעות אלא רק אחיזה בשטח בפועל.

מצד שני הריכוזיות היתרה של כל היהודים במקום אחד גם היא מהווה איום קיומי על יהודי הארץ ובנוסף איום על איכות החיים של האוכלוסייה במקום אחד, קטן ובעיקר צפוף.

דנו בתכנון הלאומי "המקביל" הפועל בישראל במקביל לזה הרשמי כמו של משרד הביטחון או הסוכנות היהודית. הניסיון המצטבר מאז הקמת המדינה מוכיח כי התכנון המקביל הינו הכרחי, צורך אסטרטגי יעיל במדינה הממוקמת במזרח התיכון העוין.

הממסד הלאומי איננו יכול לתכנן ולהקים יישובים על פי מוצאם האתני או דתי של אזרחיה ומבטו חייב להיות מאקרו, בעוד ליהודים ישנם אילוצים ואתגרים ייחודיים משלהם והתכנון המקביל עושה זאת. מדובר למשל בהקמת יישובים או אזורי פיתוח שלמים במקומות אסטרטגיים (לכיש, עדולם, התענכים או לאחרונה הקמת חבל פיתחת שלום בעוטף עזה).

המציאות הגאופוליטית משתנה כל הזמן ועל כן חייבים במשרד הביטחון להיות עם היד על הדופק כל העת. בדרך זו הוקמו בישראל מאז הקמתה מאות של יישובים ולא על ידי הממסד התכנוני והלאומי הרשמי עצמו.

על מעורבות צה"ל במפעל הציוני עמדנו למעלה. למשל על חלקו בהקמת יישובי הנח"ל והחזקתם, הקצאת כוח אדם רב ואיכותי דווקא למטרות התיישבות איננו דבר מובן מאליו.

מערכות הביטחון שותפים ראשיים בהגנה על הגבולות לא רק כנגד מחבלים ואיומי צבאות זרים, אלא גם נגד מסתננים מכל הסוגים והמינים המאיימים על הרוב היהודי בארץ (משטרה ומשמר הגבול אינם יכולים לתת מענה לאתגר קשה זה).

חיל חינוך של צה"ל עושה נאמנה מחויבותו לחינוך נוער עולה או נוער שוליים בחברה הישראלית, זהו מפעל שגם הוא אינו מובן מאליו עבור צבא לוחם ועמוס בפעילות כצה"ל. צה"ל הוא גם בית הספר הגדול במדינה להוראה או הנחלת העברית, היסטוריה, ידיעת הארץ ומורשת קרב.

נציין בעניין זה את התפקיד המיוחד שיש לחקלאות בישראל לא כעוד ענף כלכלי אלא כאבן יסוד בביטחונה של המדינה בעיקר בשוליים הלאומיים. רק החקלאות יוצרת גבול ברור לאורך גבולות המדינה ולדאבוני גם בתוכה. רק היא שומרת בפועל על אדמות יהודיות הלכה למעשה, כאשר לתעודות זכויות רשמיות יש מעט ערך במזה"ת.

המפעל הציוני והעלייה לארץ – לאבות הציונות היה ברור מלכתחילה כי יצירת רוב יהודי בארץ גדול מספיק הוא התנאי השני לאחר השגת הטריטוריה למימוש החזון הציוני. בנוסף, נחוץ כוח אדם רב לצורכי ההגנה על המרחב הציוני. העלייה והריבוי הטבע נחוצים לשמירת הרוב היהודי בארץ בעת בחירות כלומר לשמירת ישראל כמדינה דמוקרטית. לא הרחבנו די על העלייה וחלקה מההיבט האידאולוגי של המפעל הציוני, דהיינו החלום לכנס את יהודי העולם לארץ ישראל. בשנת 2018 כ-45% מיהדות העולם מתגוררים בישראל. הצלחת המפעל שהוא יחיד מסוגו בעולם כולו זו פרשה מפוארת בפני עצמה. אין זה סוד שצה"ל והמוסד היו שותפים בכירים לכמה מבצעי עלייה כסיוע לסוכנות היהודית.

המכשיר הממלכתי החשוב ויחד עם זאת הבעייתי למימוש עליית היהודים וקליטתם כאן הוא חוק השבות ההופך כל יהודי עולה לאזרח ישראל מיד עם בואו. בנוסף לכך ישנם אמצעים נוספים כמו חוק הנישואים והקמת חומות אדירות סביב המדינה במטרה למנוע הצפת ישראל בזרים מכל הסוגים והמינים.

פתחנו בשאלה האם יש צורך בהמשכו של המפעל הציוני גם 70 שנה מאז נולדה מדינת ישראל? התשובה ברורה: כל עוד העולם הערבי וחלק מהעולם המוסלמי אינם מכירים בישראל והפערים הכלכליים בין ישראל לסביבתה נותרים כמות שהם ב-2018 – אין ולא יהיה שינוי באסטרטגיה הציונית להבטחת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

כפי שהראינו, הבטחת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל לא יכולה להתבצע כולה על ידי מדינה דמוקרטית ולכן נוצרו דרכים עוקפות שהזכרנו לעיל. מכאן שעצות הנשמעות מדי כמה ימים על כי סופה של הציונות כבר הגיע מזמן ויש לפרק את מוסדותיה ולהפסיק במימון פעילותה מעידות על אי הבנה וידיעה לגבי החיבוריות הבלתי ניתנת לניתוק בין המפעל הציוני למדינה יהודית וקיומה.

ישראל ממוקמת בליבת המזה"ת ועליה למצוא את הפשרות בין היותה חברה דמוקרטית לבין הצורך להתקיים, דבר המחייב פתרונות יצירתיים שונים והחשוב ביניהם הוא סיועו של המפעל הציוני.